החלטה בתיק ע"א 8693/11

           בפניי בקשה לפי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 496/06 מיום 11.9.11, שבמסגרתו התקבלה תביעת נזיקין לפיצויים בגין מותו של נפגע בתאונת דרכים. לחילופין, מבוקש להורות על הפקדת סכום הפיצויים לחשבון נאמנות משותף על שם המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) והמבקשת.

רקע עובדתי

1.        ביום 14.5.99 אירעה בנתניה תאונת דרכים בין אופנוע ובין רכב. האופנוע היה בבעלותו של ניב יבור ז"ל (להלן: המנוח או ניב) ובעת התאונה נהג בו חברו, המשיב 6 (להלן: שלומי), כאשר ניב ישב מאחורי שלומי כנוסע. ברכב נהג המשיב 4 (להלן: סרגיי). התאונה אירעה כאשר סרגיי לא ציית לתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו. בעקבות התאונה הובהל ניב לבית החולים הלל יפה (להלן: בית החולים), שם נפטר מפצעיו. פוליסת הביטוח שהוציא המנוח לאופנוע הייתה נקובה בשמו בלבד, ומשכך לא כיסתה את נהיגתו של שלומי. לפיכך, הגישו המשיבים תביעה לפיצויים שלא מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 אלא לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד בית החולים, המבקשת, סרגיי, שלומי ונגד המשיבה 5, גב' נאוה שוט, ששימשה כמנהלת בחברה שהרכב היה בבעלותה (להלן: נאוה). בית המשפט מחק מהתביעה את בית החולים שכן אינו אישיות משפטית, והמבקשת הסכימה שהיא תהא אחראית לכל נזק שנגרם על ידי בית החולים ועובדיו.

           ביחס לאחריות המבקשת למותו של ניב, טענו המשיבים כי התאונה גרמה לו לקרע חלקי בלבד באבי העורקים, אשר הפך לקרע כמעט שלם עקב מעשים ומחדלים רשלניים של הצוות הרפואי בבית החולים באבחון הבעיה ובטיפול בה. מנגד, טענה המבקשת שבתאונה נגרם לניב קרע שלם באבי העורקים ולכן לא ניתן היה להצילו, ומכל מקום - לא הייתה כל רשלנות מצד הצוות הרפואי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל) קיבל את התביעה. נקבע שניב הגיע לבית החולים כשהוא בהכרה וסובל מקרע באבי העורקים, וכי בשל רישומים חסרים ואבדן צילומי החזה שנעשו לו, לא ניתן לדעת, במידה מספקת של וודאות, מה היה מצב הקרע בעת הגיעו לבית החולים. בכל מהלך הזמן בו שהה ניב בחדר הטראומה, לא העלו הרופאים חשד לקרע באבי העורקים ולא טיפלו בניב בהתחשב באפשרות זו. עוד נקבע כי בגלל הנזק הראייתי שנגרם למשיבים בשל התרשלות בית החולים בניהול הרישומים הרפואיים, הועבר הנטל למבקשת להוכיח כי בית החולים לא התרשל באבחון מצבו של ניב ובטיפול בו, נטל שהיא לא עמדה בו. בנוסף, בית המשפט קבע את אחריותו האזרחית של סרגיי לתאונה על בסיס ממצאי פסק הדין הפלילי שהרשיע אותו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בגין התאונה. כן נקבע כי לשלומי אשם תורם של 20% לקרות התאונה מאחר שהוא לא האט את מהירות נסיעת האופנוע, על אף שראה כי רכבו של סרגיי לא עצר בתמרור עצור וכי הוא גולש אל עבר הצומת אליה התקרב האופנוע. בנוסף, נקבע שנאוה אינה אחראית לתאונה, שכן לא שימשה כמנהלת פעילה בחברה בה עבד סרגיי. לבסוף, פסק בית המשפט פיצוי כולל בסך 3,723,673 ש"ח, וקבע כי סרגיי, שלומי ובית החולים ישלמו למשיבים את הסכום ביחד ולחוד, והחלוקה ביניהם תהיה כדלקמן: 55% מהפיצויים הם באחריות המבקשת, 35% באחריות סרגיי ואחריותו של שלומי הינה 10%.

           ביום 15.11.11 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל), בהחלטתו מיום 24.11.11, דחה את הבקשה וקבע שהמבקשת לא ביססה את טענותיה העובדתיות באשר למצבם הכלכלי של המשיבים ומכאן שלא הוכח כי הם לא יוכלו להשיב את סכום הפיצויים שנפסקו לטובתם.

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור ולצידו את הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

3.        המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור שהגישה הינם גבוהים וזאת ממספר טעמים. ראשית, נטען כי הוכח, בין היתר באמצעות עדותו של ד"ר אמר, המומחה הרפואי מטעם המשיבים, כי המנוח הגיע לבית החולים כשמצבו לא היה יציב מבחינה המודינמית, וכי בשל התאונה נגרם לו קרע מלא של אבי העורקים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס במידה רבה על קביעת מצבו הרפואי של ניב בהגיעו לבית החולים, ומכאן שקביעותיו היו שגויות. שנית, המשיבים לא הוכיחו כי הרשומה הרפואית שנוהלה בעניינו של המנוח שונה מהנהוג ומהמקובל בחדרי הלם במהלך טיפול בפצועים קשים, ומכאן שהיה על בית המשפט המחוזי להתייחס לרישומי השעות שצוינו ברשומה הרפואית בהתאם לכך. שלישית, חולקת המבקשת על מומחיותו של המומחה הרפואי מטעם המשיבים. רביעית, מלינה המבקשת על העדר הכרעת בית המשפט בדבר הודעות לצדדים שלישיים. לבסוף, המבקשת סבורה כי סכום הפיצויים שנקבעו בפסק הדין הינו חריג מהמקובל והראוי בנסיבות העניין.

           לעניין מאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי הוא נוטה לטובתה, במובן זה שמבחינה מעשית לא תהיה למשיבים אפשרות להשיב את הכספים שישולמו להם, ככל שיתקבל הערעור שהגישה, וזאת משני טעמים. ראשית, על אף שאין ברשות המבקשת מידע אודות יכולתם הכלכלית של המשיבים, נטען כי המשיב 3, הוא אבי המנוח, נפצע קשה בתאונת דרכים בשנת 2007, ובשנת 2009 הוא פרש מעבודתו ולא עובד מאז. שנית, בנם של המשיבים 2 ו-3 גם כן נפצע קשה בתאונת דרכים נוספת, ומאז הוא סובל מנכות קשה ומטופל על ידי הוריו. מנגד, נטען כי ככל שתתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וידחה הערעור שהגישה המבקשת, אין חשש כי המשיבים לא יוכלו להיפרע מהמבקשת במלוא סכום פסק הדין.

4.        המשיבים טוענים כי המבקשת עושה דין לעצמה עת בחרה שלא לפעול בהתאם לפסק הדין, שכן הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה לערכאה הדיונית לאחר שעבר המועד לביצועו, ולאחר שהמשיבים פנו למבקשת מספר פעמים בדרישת תשלום.

           לעניין סיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי הם קלושים, שכן הערעור שהגישה המבקשת מופנה רובו ככולו נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ונגד עדותם של המומחים שהופיעו בפניו. בנוסף, יתר נימוקי הערעור אינם מגלים סיכויים טובים וזאת מן הטעם שהם נטענו בעלמא וללא ביסוס של ממש.

           לעניין מאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי טענת המבקשת בעניין אי יכולתם להחזיר את כספי הפיצויים ככל שיתקבל הערעור שהגישה הועלתה ללא כל בסיס וללא תצהיר כנדרש. נטען כי אמנם בנם של המשיבים נפצע קשה בתאונת דרכים והוא מוגדר כיום כ"צמח", אולם הוא מקבל תשלומים עיתיים בסך עשרות אלפי ש"ח בחודש. בנוסף, המשיב 3 אמנם נפצע בתאונת דרכים נוספת, אולם פציעתו התבררה כלא קשה, והוא חזר לעבודתו כממלא מקום של ראש עיריית עפולה, עד שפרש בשנת 2009.

5.        סרגיי לא הגיש תגובה לבקשה. בא כוחו הרשום הודיע למזכירות טלפונית כי הוא אינו מייצגו. אולם, על אף פניות חוזרות ונשנות מצד מזכירות בית המשפט, לא נשלחה הודעה בדבר אי ייצוג וכן לא נשלחו פרטי ההתקשרות עם סרגיי, שאינו אזרח ישראלי וככל הנראה אינו נמצא כעת בישראל.

6.        נאוה, שכזכור בית המשפט מצא כי איננה אחראית למותו של ניב, מצטרפת לטענות המשיבים ומתנגדת לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בנוסף לטענות המשיבים, טוענת נאוה כי עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום לה נזק כלכלי שכן בית המשפט המחוזי פסק שהמשיבים ישלמו לה הוצאות משפט בסך 80,000 ש"ח והיא הסכימה כי הוצאות אלו ישולמו לה מכספי הפיצויים שנפסקו לטובתם.

7.        שלומי מצטרף לבקשתה החילופית של המבקשת, קרי שכספי הפיצויים יופקדו לחשבון נאמנות משותף, אולם ככל שזו תידחה, הוא משאיר את שיקול הדעת בדבר עיכוב כספי הפיצויים לבית המשפט.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כך שתעוכב העברתו של חלק מהסכום אותו חויבה המבקשת לשלם למשיבים. אכן, נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות). על המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את קבלת הבקשה, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא יעוכב הביצוע, הינו בלתי הפיך (ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פס' 6 להחלטה (לא פורסמה, 11.11.04)).